Loading nanoRep Website Conversion Solution

על טקסי אבלות - אפשר גם אחרת

מאת דורון קינר מעמותת מכון הטקסים החילוני
בית הקברות של תל מונד, קיץ 2001. נכחתי בלוויה של אמו של חבר טוב שלי. עשרות רבות של אנשים הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה. בין המספידים היו כאלה שריגשו מאד את הקהל ואותי בתוכם. הנכד השמיע שיר מתאים ושקט של יהודה פוליקר מתוך נגן דיסקים קטן. עמדתי קרוב לחלקת הקבר והייתי שותף למילים ומנגינות שיצאו מן הלב ונכנסו אל הלב.

במקצועי אני עובד עם ומול קהל בהנחיה והדרכה ובאופן טבעי לחלוטין, הבטתי סביבי כדי לקלוט את התמונה הכוללת. ראיתי הרבה אנשים סביבי, אבל רק אלה שהיו במעגל הקרוב לקבר הפתוח יכלו לשמוע את מה שנאמר או נוגן שם. קולם החרישי של המספידים, זמזומם הטורדני של זבובי הקיץ וקולות של לוויות נוספות שהתקיימו לא רחוק משם, היו הסיבה לאי הנוחות וחוסר השקט בקהל הגדול. לפתע חדרה אלי ההכרה שמשהו כאן אינו תקין, אינו נכון. התעוררה בי תחושה של אחריות ציבורית עם רצון פנימי לעשות משהו בנדון.

"מדוע לא כולם יכולים לשמוע ולחוות את הדברים כמוני?", עלתה בי השאלה, "אם הייתה כאן יד מכוונת בהנחיית הטקס, בעריכתו, אם הייתה כאן מערכת כריזה, הטקס היה נראה לגמרי אחרת". מלווה במחשבות הללו, יצאתי מבית העלמין, נחוש להפוך את המחשבה למעשה.

***

לרוב האנשים התעסקות עם המוות כמקצוע יומיומי אינה דבר שכיח, בלשון המעטה. עבורי, יותר משלוש שנים אחרי שהרעיון הבשיל וקרם עור וגידים, יכול אני להעיד היום, כי לא רק שאין בכך שום דבר תמוה, נהפוך הוא. אני מגלה מיום ליום את הצורך בציבוריות הישראלית לטקס אבלות (לוויה או אזכרה) רציני, מכובד ומלא משמעות.

***

אין אדם שאין לו טקסים בחייו. כל סדרת פעילות מוגדרת וקבועה בחיי היומיום של אדם היא טקס. ההשכמה בבוקר והפעולות הפשוטות והאוטומטיות שמתלווים אליה, הם מעין טקס קבוע. כל מפגש עם אדם שמתבטא בלחיצת יד, חיבוק או נשיקה, שיגרת היום בעבודה לאנשים רבים - זה סוג של טקס, גם אם רוב האנשים לא יודו בכך. טקס עבור רובנו, קשור דווקא לאותם אירועים החורגים משגרת היומיום: חתונה, לוויה, בר/בת מצווה, טקס חלוקת פרסים, טקס סיום צבא, לימודים וכו'.

כאשר אנו מתחילים להביט אל חיינו ולנתח את המחזוריות בה אנו פועלים, אנו רואים שהטקסים אינם אירוע נדיר, אלא מצב שכיח ביותר אשר מגדיר מי אנחנו ומהיכן באנו.

האם בכל טקס שבו אנו משתתפים, אנחנו מחוברים גם למהותו, למקורו ולסיבותיו? מה נשאר לנו מחוויית הטקס? עד כמה, אם בכלל, אנו שותפים בהכנת טקס הקשור בנו? מה, אם כן, מעניקים לנו הטקסים הללו?

רוב רובם של הטקסים, גדולים כקטנים, סבים סביב שינוי ממצב אחד לאחר. מכאן שהטקסים הם למעשה כלי עזר שמטרתו קבלת השינוי בכמה מישורים והפיכתו לתהליך קל יותר. כמו טקס ההשכמה שלנו העוזר לנו לעבור ממצב של שינה ורוגע למצב של ערנות ופעלתנות אינטנסיבית, כך גם טקסים אחרים משמשים אותנו להפנמת השינוי.

חישבו על טקס האשכבה, הלוויה כולה וכל מה שהיא כוללת. מהות הטקס כולו אינו רק פרידה לשלום מאדם קרוב אלא תהליך שמטרתו עזרה לאלו שנותרו מאחור להתאקלם לעולם בו יקירם כבר אינו איתם. החל מהקבורה שהיא תהליך הפרידה הפיזי ביותר עובר האדם תהליך של פרידה רוחנית מנטאלית. לתהליך זה מתווספים לדוגמה שבעת ימי האבל בהם מגיעים אנשים לבקר את האבלים, מעניקים להם תמיכה, עוזרים להם בתהליך ההחלמה הראשוני. הזמן הזה הוא זמן של הרהור אשר מאפשר הבנה של המצב החדש וההשלכות שיש לו על המשך חיינו. גם לאחר מכן, 30 הימים שעוברים עד ששבים לקבר הם זמן של חזרה לשגרת החיים תוך הטמעת המוות והאובדן.

מכאן, אחת לשנה אנו עולים לקבר אבל מדוע?

האם זה למען המת? לתת לו כבוד על שעשה עבורנו בחייו?

לחלק מאיתנו טקס האזכרה הוא אכן כבוד למת. עבור אחרים זהו הזמן בו הם מתירים לעצמם להיזכר, בו הם מאפשרים לעצמם להבין את מהות המוות וכיצד הוא נוגע להם. בשלב מסוים לא המת הוא שהופך למרכז אלא הקלות בה חיינו שלנו חולפים. השקעת המחשבה בתהליך הטקסי מממשת את עוצמתו האמיתית. כל עוד אנו פועלים במסגרת שניתנה לנו מבלי להתבונן בה אנו מרוויחים מעט מאוד, יותר ברמה תת הכרתית פשוטה מאשר בכל רמה אחרת, שכן לטקסים עוצמה רבה על המוח שלנו ובין אם אנחנו מודעים למהלך העניינים ובין אם לא, הטקסים עושים את עבודתם.

***

רובנו מאמינים בקדושת החיים ובהגיע רגע הפרידה הסופית, ישנם כאלה שעבורם המוות הוא חלק מן החיים ויש אחרים הרואים בו את סוף הדרך. גם אם מלבד פילוסופיה, יש כאן גם עניין של טרמינולוגיה, עדיין אי אפשר להתעלם מן העובדה שהגוף הגיע לסוף דרכו ויש לכבד את מעמד הפרידה מן המת בדרך של סדרת פעולות סמליות הנותנות ביטוי לרגשותיהם של המקורבים, לאידיאלים הפרטיים והציבוריים שלהם. ביו אם טקסים אלה הם טקסים דתיים, מסורתיים או יצירתיים לחלוטין, הם הפירוש האישי של אותו אדם או ציבור, הנותן לטקסי האבלות את חותם אמונתו, תרבותו ותפיסת עולמו.

בבואנו לבנות טקס, עלינו לבחון שני היבטים עיקריים: הראשון עוסק ברווחתם הפיזית של משתתפי הטקס בזמן הטקס וההיבט השני, אותו אנו בוחנים במאמר זה, עוסק בהפקת הטקס עצמו: המבנה, הרצף ההגיוני שלו, משך הטקס וכמובן הטקסטים, בין אם הם קבועים ובין אם הם טקסטים יצירתיים.

עורך טקס האבלות צריך להיות אדם עשיר ברעיונות, גמיש ופתוח, בעל גישה חינוכית, יכולת הקשבה ויכולת הנחייה ועמידה לפני קהל. תוך זמן קצר, לעיתים פחות מיממה, עליו לבנות טקס שיתאים לנפטר ולבני משפחתו. בפגישה מקדימה עם נציג המשפחה או החברים, הוא מלקט פרטים על קורות חייו של הנפטר, קווים לדמותו ואופיו. מלבד ליקוט שמות המספידים וקשריהם לנפטר, הוא מציג להם נוסחים שונים של קדיש, אוסף של קטעי מקורות יהודיים, שירה עברית, שירים מולחנים וקטעים מוסיקליים, ויחד איתם בוחר מכל אלה, את הקטעים שיושמעו על ידו ו/או אחרים בזמן הטקס.

בשלב הבא עליו לבנות את הטקס כולו, לשזור את קטעי הקישור ולבנות מסכת טקסית הגיונית, רצופה, מעניינת וכמובן, נוגעת ללב.

"כמה" משמעות אפשר לתת בטקס שכזה? איך אפשר בכלל "לכמת" את קורות חייו ומהותו של אדם לטקס שנמשך 20-30 דקות? שאלות אלה ואחרות חשובות, אך משניות באותו הרגע בו החלטנו בכלל "ללכת" על טקס כזה כפי שאנו מציעים - טקס של כבוד מלא, טקס שנוגע במשמעות חייו של הנפטר ובמשמעות חייו לסובבים אותו. טקס מחווה אחרונה לאדם אהוב, שגם דרכו האחרונה תהיה צרובה בזיכרוננו מעתה ועד עולם.

***

בטקס ההלוויה הראשון שהנחיתי, כמו גם בטקס ההלוויה האחרון, מלווה אותי תחושה של שליחות, נתינה בכלל ונתינת משמעות בפרט לרגעים הכול כך רגישים וכואבים, רגעי הפרידה מאנשים אהובים.

בכל פרידה יומית יש משהו מן המוות. בכל פרידה אנו פוגשים את עצמנו מחדש. הפרידה מן החיים היא הפרידה הבטוחה, הבלתי נמנעת ובדרך כלל מועדה לא ידוע. בוכים, מסרבים להאמין, פעם מוכנים לקראתה ולרוב לא, אבל תמיד אנחנו בלית ברירה משלימים, שכן המוות הוא מחירם של החיים. עלינו לדעת כי הדרך אינה לברוח מן המוות, אלא כיצד לקדש את החיים בכל רגע נתון.

צור קשר
1-800-333-188
24/7 לשרותך בכל הארץ
מעוניינים שנתקשר אליכם? אנא השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם

*
*
...Loading...
הרשמה לעידכונים
*
*
...Loading...