הנאהבים בחייהם - במותם לא יפרדו מאת הרב גרגורי קוטלר

שאלה:

זוג עולים מחבר העמים, הוא יהודי והיא אינה יהודיה, חיו באושר 30 שנה ורצו להיקבר זה לצד זו. הבעל נפטר לפני כשנתיים. וכעת נפטרה גם האישה. האם ייתכן שתיקבר ליד בעלה בבית הקברות היהודי בישראל?

תשובה:

תיאור הבעיה

העלייה ההמונית מברה"מ לשעבר יצרה בישראל מציאות חדשה. על-פי חוק השבות, הגיעו לישראל עשרות אלפי עולים, שאינם יהודים לפי ההלכה. כמעט כל יום מתים בישראל אנשים שלא נמצא להם מקום קבורה ראוי במסגרת הרבנית. בין המקרים המזעזעים ביותר שאירעו בשנים האחרונות היה זה של חייל לב פסחוב (יהודי על-פי האב), שנפל בלבנון בקיץ 1993. בעקבות הקביעה ההלכתית הרווחת, שאין קוברים גוי בצד היהודי, החליטה רבנות בית-שאן (מקום מגוריו של החייל) ו/או רבנות צבאית לקבור אותו בצדי בית הקברות ליד הגדר. לאחר סערה ציבורית שהתחוללה הוצאה גופתו ונטמנה בחלקה הצבאית הכללית. זה רק מקרה פרטי אחד שהגיע לכותרות. מאות מקרים דומים סמויים מעיני התקשורת והציבור, כאשר לא מדובר בחיילי צה"ל, אלא באזרחים אלמוניים מן השורה.

1. קוברים מתי נכרים עם מתי ישראל

כל טיעון של מתנגדים לקבורתם של הגויים בבתי הקברות היהודיים מבוסס על דברי הראשונים המפרשים ברייתא במסכת גטין (סא ע"א), כאשר ברייתא עצמה מחייבת בצורה חד-משמעית לקבור את מתי הנכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי השלום:

"תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי השלום"

הטיעון הנגדי מבוסס בדרך כלל על פירושו המצמצם של רש"י:

"עם מתי ישראל - לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל"

רש"י מעלה בפירושו שתי הסתייגויות עיקריות:

1.      התעסקות במתי נכרים היא רק כשנמצאו הרוגים עם מתי ישראל.

2.      גם אז לא קוברים את הנכרים בקברי ישראל, אלא בנפרד.

ההסתייגות הראשונה לא נתקבלה על-ידי הפרשנים הגדולים, כגון: הרשב"א, הריטב"א והר"ן. בדבריהם הם מסתמכים על הנוסח של ירושלמי ותוספתא, שבהם חסרה המילה "עם":

"עיר שיש בה גויים וישראל, מעמידין גבאי גויים וגבאי ישראל, וגובין משל גויים ומשל ישראל, ומפרנסין עניי גויים ועניי ישראל, ומבקרין חולי גויים וחולי ישראל, וקוברין מתי גויים ומתי ישראל. מפני דרכי השלום" (ירושלמי, גטין פ"ה ה"ט).

גם רש"י עצמו בפירושו על הרי"ף (שם) משנה את גרסתו וכותב:

"עם מתי ישראל - ולא בקברי ישראל, אלא שמתעסקין בהם לקוברן אם מוצאן הרוגים".

המסקנה המתבקשת היא כי על-פי רוב הפרשנים, כולל רש"י עצמו, חלה על היהודים חובה לקבור את הלא-יהודים מפני דרכי השלום.

כעת, נפנה לשאלה השנייה והיא האם מותר לקבור לא-יהודי ליד יהודי באותו בית הקברות?

ראינו, כי ברייתא במסכת גטין מגלה יחס חיובי של גמילות חסדים כלפי הנכרים, הכולל בין השאר גם את קבורתם לצד מתי ישראל. במשך השנים ניתנה פרשנות מצמצמת לבסיסה הליבראלי הרחב של ההלכה מתקופת המשנה ונוספה לה הסתייגות "לא בקברי ישראל" (רש"י). אמנם על-פי-רוב, לא נתקבלה פרשנות זו כפסיקה מפורשת, האוסרת קבורת נכרי ליד יהודי. הפוסקים הגדולים, כגון: הרמב"ם, ר' משה מקוצי (סמ"ג עשין, סימן קסג) ויוסף קארו (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שסז, סעיף א) מביאים את ההלכה ממסכת גטין כפשוטה, ללא הגבלה בעניין קבורתו של נכרי. אמנם דבריו של רש"י הוזכרו בטור ובבית יוסף (יורה דעה, סימן שסז), אבל ללא פסיקה המרחיבה את האיסור.

אביא כאן, לדוגמה, את דבריו של הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים י:יב):

"אפילו הגויים ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי השלום".

מכאן ניתן להגיע למסקנה, כי עד סוף תקופת שולחן ערוך (המאה ה- 16) לא היה איסור מוחלט לקבור נכרי בבית-העלמין היהודי. עדות נוספת לכך אפשר למצוא בדבריהם של שני חכמים בני המאה ה- 19, עורכי בית תלמוד[1]. הרב מאיר איש שלום מסכם את מחקרו כך: "אין כאן איסור אלא מצווה לקבור אינו ישראל בבית הקברות של ישראל". ומוסיף אליו עמיתו הרב אייזיק הירש וייס וקובע:

"ממילא חובה ומצווה הוא לקברו עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, ודרכי שלום מצווה הוא".

גם רב אורתודוקסי בעל יושר אינטלקטואלי, כמו הרב עזריאל הילדסהיימר, מייסד הישיבה המפורסמת בברלין, מודה כי אמנם לפי הרגשתו אין לקבור נכרי ליד יהודי, אבל תחושה זו אין לה בסיס מוצק בהלכה:

"הנה לפי הרגשת לבבי ולבב אלפים אלפים ממאמינים בני מאמינים בוודאי נכון הוא (שהקבורה אסורה), אבל להמערער יש מקום לחלוק. הכל תלוי אם יש איסור לקבור אינו יהודי בקבר יהודים"[2].

נראה, כי גם לפי הילדסהיימר אין איסור מפורש.

2. אין קוברים רשע אצל צדיק

המקור השני שבעיקר עליו מבוססת הקביעה הרגילה, שאין קוברים גוי אצל היהודי, גם הוא מדברי ראשונים בלבד. זהו שוב פירושו של רש"י והפעם על המשנה במסכת סנהדרין (מו, ע"א). במשנה כלל לא מדובר בגויים, אלא בהרוגי בית דין, וזה לשונה:

"לא היו קוברים אותו (את הרוג בי"ד) בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנים לבית דין: אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין".

בפירושו רש"י מנסה להגיע להכללה על בסיס הדוגמאות המובאות במשנה:

"לא היו קוברין - לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק".

כלל זה מבוסס בעיקרו על סיפורו של אלישע המובא בתנ"ך (מל"ב יג):

"ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע; ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקום על רגליו".

הלימוד מן הפסוק מושתת על שני טיעונים:

1.      האיש שנקבר בקבר אלישע היה רשע, ולא ראוי היה להיקבר סמוך לנביא.

2.      תחייתו וקימתו על רגליו היו כדי שלא ייקבר ליד הנביא.

אולם לגבי ההנחה השנייה קיימת מחלוקת כבר בגמרא. כך רב פפא (שם) סבור, כי המעשה היה כדי לקיים את בקשתו של אלישע מאליהו רבו "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי" (מל"ב ב, ט); וכיוון שאליהו החיה אדם אחד - את בן הצרפית, הרי שאלישע צריך להחיות שנים, והם: בן השונמית, ואותו איש שנגע בעצמותיו בקברו.

מכאן, לדעת רב פפא, אין מקום ללמוד על איסור קבורת רשע ליד הצדיק.

אף אם נניח, שאכן האיסור הזה קיים, נשאלת השאלה, מיהו הרשע לצורך העניין? מי מוסמך לקבוע ולהבדיל בין צדיק לרשע? והאם כל גוי הוא בגדר הרשע?

נזכיר, כי במקור המשנאי מדובר על הרוגי בית הדין בלבד. במקרה ההוא ניתן היה להבדיל בקלות בין רמות שונות של העונשים. לא כך הדבר ביחס לאלה שאין לגביהם פסק דין מפורש של בית הדין.

תמהו על כך בעלי שו"תים. למשל, רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאץ':

"למה לא נהגו בכמה מקומות לדקדק כל-כך על מה שמבואר בשו"ע שאין קוברין אדם וכשר וצדיק אצל חסיד מופלג?"[3].

התשובה לשאלה זו היא פשוטה: אין מקפידים בזה, כי קשה מאוד לקבוע צדקות או רשעות על פי הסתכלות אנושית. ורק כשיש אמות מידה ברורים (כגון: חייבי מיתות בית דין) ניתן לדרג דרגות של רשעה.

על כך מעיד גם הראשון לציון הרב בקשי-דורון עצמו:

"ידוע, שכיום כמעט ואין מקפידים לקבור רשע אצל צדיק. רק בחברות קדישא מועטות מקפידים להפריד בין שומרי מצוות לבין אלה שאינם שומרי מצוות. הטעם הוא, לפי שאין בידינו אמות מידה לידע מי צדיק ומי רשע; וכן, כל עוד אין הקפדה ודרישה מיוחדת מסתמא מוחלין. אין אפוא ביכולתנו לקבוע, להחליט ולהבדיל בין הצדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו"[4].

רק בעניין הנכרים מציע הראשל"צ בכל זאת לעשות הבחנה. וקביעתו בעניין זה תמוהה היא. הרי אף כי לגבי יהודי ולא-יהודי קיימת הבחנה ברורה יחסית, לא מצאנו בהלכה זיקה ברורה בין איסור לקבור רשע אצל צדיק לבין התביעה לאיסור קבורת נכרי ליד יהודי.

הראשון שמחבר בין שני האיסורים הוא רבנו נסים (הר"ן), בן המאה ה- 11, הכותב בפירוש להרי"ף (מסכת גטין, שם):

"ומכל מקום לא שיהא קוברים אותם (הנכרים) אצל ישראל דהא אין קוברים רשע אצל צדיק, אלא לומר שמתעסקין עמהם".

אמנם הר"ן עצמו, שהפוסקים האחרונים מסתמכים עליו, לא הסביר כיצד איסור קבורת צדיק אצל רשע מצדיק את איסור קבורת גוי אצל היהודי. ומכל מקום לא מצאנו קביעה חד-משמעית שגוי פירושו - רשע, ואילו יהודי פירושו - צדיק. זאת ועוד, הפסיקה בדבר האיסור לקבור רשע אצל צדיק אינה מזכירה כלל איסור לקבור נכרי אצל יהודי (טור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שסב, סעיף ה).

3. אמונה תפלה בנושא הקבורה

חלק מן החכמים מנסים להצדיק את פסיקתם בדבר איסור קבורת הנכרי אצל היהודי, שאין לה כפי שראינו בסיס הלכתי מוצק, באמצעים שאינם הלכתיים. כך, למשל, מביא הרב בקשי-דורון בפסיקתו (שם, ע' 129) סיפור מן ספר חסידים (סי' תשה):

"מעשה בחכם צדיק, שקברוהו אצל אדם שאינו הגון. בא הצדיק בחלום אצל כל בני העיר והתרעם לאמור: הרעותם לי, כי קברתוני אצל בית הכסא שריחו רע, וקשה לי מאוד העשן שלו. ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה, ומשם והלאה לא בא אליהם בחלום עוד".

אין, כמובן, לטיעונים מסוג זה לבין ההלכה שום דבר משותף. זוהי אמונה תפלה מימי הביניים, לפיה שומע המת בקברו וסובל באופן פיסי, שכן נפשו נדבקת בבשרו ובעצמותיו. והתוצאה מכך היא ששכניו לקבר יכולים להפריע לו במקום מנוחתו האחרון. למרבה הצער, אמונות מעין אלו אינן רק נחלת העבר, אלא רווחות בחוגים דתיים מסוימים גם בימינו. כך כתבו שני רבנים ראשיים של ראשון לציון, הרב יהודה דוד וולפא והרב יוסף עזרן, בפסק ההלכה שלהם בעניין הוצאת גופתה של תרזה אנגלוביץ' (שלא הייתה יהודייה) מקברה בבית העלמין היהודי בראשון לציון בשנת 1983 את הדברים הבאים:

"והנה זו גם טובתה לפנותה כי בוודאי רע לה שהיא במותה מזקת אחרים וגורמת להם צער. אין בזה פגיעה בה אלא אדרבה זכות היא לה שיופסק הצער למתים הקבורים על ידה"[5].

זכותו של כל אדם להאמין בכל אמונה תפלה כל עוד הוא אינו כופה את אמונותיו על האחרים. יחד עם זאת, קשה לראות כיצד אמונות מסוג זה יכולות לשמש יהודי נאור בן-ימינו בקביעת אורח חייו במדינת ישראל במאה ה- 21.

סיכום. מפני דרכי השלום

המצווה בעניין קבורת נכרי היא אחת מסדרה של תקנות שתיקנו חז"ל כדי להשכין שלום בין הבריות ולמנוע מריבות - "מפני דרכי השלום". הרב פרופ' א. ברקופיץ' שחקר את הנושא בספרו "ההלכה - כוחה ותפקידה"[6] סבור, כי בין המצוות שנצטווה עם ישראל מפני דרכי השלום ישנה משמעות מיוחדת לעשיית הצדקה והחסד לנכרי העני, החולה או האבל. זאת משום שיש בה "עידוד לקראת השלום הסוציאלי בינו ובין היהודי" (שם ע' 87).

במקרים שמצוות התורה בענייני צדקה וחסד מתחייבות רק בין יהודי ליהודי תיקנו חז"ל אותה התחייבות גם לגבי הנכרי משום דרכי השלום. זהו כלל גדול, וחז"ל השכילו להשתמש בו. לא כך, למרבה הצער, נוהגים החכמים בימינו. להפך, כותב הרב בקשי-דורון בעניין שלנו (שם ע' 127), כי "במצב הקבורה היום, ודאי שאין צורך לטעם "מפני דרכי השלום".

סוף דבר הכל נשמע. ראינו לעיל, כי איסור קבורת נכרי ליד יהודי - מקורו בפרשנות הראשונים, ואין לו בסיס מוצק לא במקורות חז"ל ולא בספרות הפוסקים של ימי הביניים. המקורות ההלכתיים כם כה מועטים עד שנאלצים הפוסקים המחמירים של המאות האחרונות להשתמש בטיעונים הלקוחים מעולם האמונות התפלות בכדי לבסס את טענותיהם. יתרה מזו, הם עצמם מודים, כי האיסור מעולם לא קוים במלואו. רק כאן במדינת ישראל מנסים החוגים האורתודוקסיים, בעלי מונופול על שירותי הדת, כולל שירותי הקבורה, להרחיק את הלא-יהודים על-פי ההלכה מבתי הקברות "הכשרים".

במציאות זו חובה עלינו לדאוג לקבורתם הראויה של הלא-יהודים החיים בינינו, ואם שני בני-זוג יהודי ולא יהודי מעונינים להיקבר זה לצד זו, ולא להיפרד גם במותם, אין שום בסיס הלכתי למנוע זאת מהם, כדברי הרמב"ם (שם): "ואפילו הגויים ציוו החכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל... מפני דרכי השלום".